הסכם זכיינות בעל-פה? אל תצא חומוס

האם די בעריכת הסכם זכיינות בעל פה? אילו זכויות מקנה הסכם זכיינות זה? האם הזכיין רשאי לעשות שימוש במותג של המזכה? על שאלות אלו ואחרות נדרש לאחרונה בית המשפט המחוזי מרכז להשיב במסגרת סכסוך אשר התגלע בין זכיין של רשת "חומוס אליהו" לבין הבעלים של המותג והמתכון.

מה היא בעצם זכיינות?

זכיינות היא שיטה עסקית המאפשרת לעסק להרחיב את היקף עסקיו על ידי מתן זכויות שימוש בנכסים מסוימים של העסק לאחרים, המכונים "זכיינים", תמורת תשלום. על ידי שימוש בשיטה זו העסק יכול לחלוק את ההשקעות, הסיכוי והסיכון העסקי עם הזכיינים, במקום לשאת בכולן לבדו. הזכיינות היא שיטה נפוצה בעולם ובישראל בתחומים עסקיים שונים. שיטת הזכיינות מוכרת בישראל למשל ברשת המזון המהיר מקדונלדס', תאגיד אפל, משרדי התיווך אנגלו סכסון, רשת הביגוד TNT, רשת קפה קפה ועוד.

החוק בישראל מכיר בזכיינות במסגרת דיני ההגבלים העסקיים. הסכם זכיינות מוגדר בחוק בין היתר כחוזה שבו מוענקת זכות שימוש בסימן מסחר ובמאפיינים אחידים של הטובין הנמכרים או של המכירה וביצועה, מועבר ידע מהותי לשיווק הטובין וניתן סיוע מסחרי או טכני. הסכם זכיינות פטור מקבלת אישור של בית הדין להגבלים עסקיים בהתקיימות תנאים מסוימים שלא נרחיב לגביהן במסגרת מאמר זה[1].

בשנת 2014 הוסכם בין מקים הרשת "חומוס אליהו" והנתבע על הקמת סניף של הרשת בישוב גן יבנה במתכונת של זכיינות. באותו השלב היה סימן המסחר "חומוס אליהו" רשום על שמו של מקים הרשת. מקים הרשת לימד את הזכיין את כל הכרוך בהפעלת העסק, את המתכון הסודי של החומוס הנמכר ברשת וקישר אותו עם הספקים של הרשת. תמורת כל הנ"ל שילם הזכיין סכום חד-פעמי של 59,000 ₪ ולא נחתם הסכם בכתב בין הצדדים. לאחר כשנה נחתם בין הזכיין לחברה, שהיתה בבעלות מקים הרשת, הסכם בכתב אשר כותרות "הסכם סודיות" ואשר כלל איסור על שימוש בסימן המסחר "חומוס אליהו". נסיבות חתימתו של הסכם זה היו שנויות במחלוקת בין הצדדים.

מספר שנים לאחר מכן, הועברה הבעלות בסימן המסחר על ידי מקים הרשם לחברה שמחצית ממניותיה הוחזקו על ידו ומחצית נוספת הוחזקה על ידי צד שלישי. לאחר שינויים אלה ביקשה החברה לגבות מהזכיין תשלומים חודשיים בגין השימוש בסימן המסחר. החברה טענה שהתשלום החד-פעמי ששילם הזכיין, היה עבור הידע בלבד ולא עבור רישיון השימוש בסימן המסחר.

בית המשפט דן בטענות ובראיות השונות שהובאו על ידי הצדדים, והחליט לדחות את התביעה.
בית המשפט קבע כי מתן רשות שימוש בסימן מסחר היא עקרון יסוד המונח בבסיסה של זכיינות. על בסיס עקרון זה קבע בית המשפט שיש לקרוא לתוך ההסכם בעל-פה בין מקים הרשת לזכיין את זכות השימוש בסימן המסחר.
באשר להסכם הסודיות, נקבע שהסעיף שעניינו איסור השימוש בסימן המסחר לא היה תקף.

התוצאה של פסק הדין בעניין "חומוס אליהו"[2], היא שהזכיין הורשה לעשות שימוש בסימן המסחר של הרשת מבלי שבעלת הרשת (שהיא גם הבעלים של סימן המסחר) תוכל לגבות ממנו דמי רישיון. כל זאת מכיוון שלא היה קיים הסכם בכתב אשר הסדיר את היחסים בין המזכה לזכיין, את הזכויות שניתנות ואת מהות התשלום[3].

כך למשל, הסכם זכיינות מסודר בכתב היה יכול להסדיר את התמורה המגיעה לבעלת הרשת תמורת השימוש בסימן המסחר שלה, גובהה, אופן החישוב והתשלום. קיימים למשל הסכמי זכיינות בהם התמורה נגזרת מהיקף עסקיו של הזכיין, וקיימים גם הסכמים בהם מדובר בתשלום תקופתי קבוע. הסכם כזה היה כולל אף הוראות המסדירות את תקופת ההתקשרות בין הצדדים וכן את אופן ותוצאות הפסקת ההתקשרות ביניהם ועוד.

הסכסוך בעניין "חומוס אליהו" למרות שטרם נאמרה בו המילה האחרונה, מבליט את הצורך בעריכת הסכמים מסודרים אשר יש בהם כי לסייע למניעת סכסוכים והליכים משפטיים יקרים ולצמצם את חוסר הודאות העסקית לשני הצדדים. עוד מבליט סכסוך זה את הצורך להקפיד על ניהול נכון של סימני המסחר של העסק, ככל נכס אחר שלו תוך התייעצות עם המומחים בתחום.

בשורה התחתונה – עדיף להשקיע מראש בהסדרת יחסים עסקיים כדי שלא לצאת בסופו של דבר "חומוס".

[1] ר' בכללי ההגבלים העסקיים (פטור סוג להסכמי זכיינות) (הוראת שעה), תשס"א-2001.
[2] ת.א. 36621-12-17 חומוס אליהו מיקנעם בע"מ נ' משיטה (פורסם בנבו, 20.12.2018).
[3] נכון למועד כתיבת מידעון זה תלוי ועומד ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי.