"כל העולם במה" – הרמת המסך מעל מחלוקות על זכויות יוצרים בתיאטרון

לאחרונה התפרסם פסק דין שדחה טענה של מחזאי צעיר להפרת זכויות היוצרים שלו על ידי הילל מיטלפונקט ובית ליסין במחזה מקורי שכתב. פסק הדין דן בגבול הדק הקיים בין "רעיון", שאינו זוכה להגנת זכות יוצרים, לבין "צורת ביטוי של רעיון" שיכולה לחסות תחת הגנת החוק. במקרה זה בית המשפט הכיר מחד גיסא בזכות היוצרים הנתונה ליוצר המקורי, אולם מאידך גיסא בחר לדור בכפיפה אחת עם שורה של פסקי דין אשר דחו טענות להפרת זכויות יוצרים במחזות או בתסריטים והעדיפו להעלות על נס את חופש היצירה.

המחזאי הצעיר רון גואטה, הגיש תובענה על סך של 1 מיליון ₪ כנגד המחזאי עתיר המוניטין הילל מיטלפונקט ונגד תיאטרון בית לסין, בטענה כי הם הפרו את זכות היוצרים שלו בכך שניכסו לעצמם מחזה מקורי שכתב בשם 'אדמונטון', שהם נחשפו לו במסגרת פסטיבל 'פותחים במה' לטיפוח מחזאות מקורית שהפיק בית לסין ושבו שימש מיטלפונקט ראש חבר השופטים. המחזה 'אדמונטון' לא זכה בתחרות והטענה הייתה כי לאחר שמיטלפונקט צפה בו כשופט בתחרות ואף הצביע נגדו, הוא ניגש לכתיבת מחזה חדש, לכאורה פרי עטו, ששמו 'מקסי ואני', שלמעשה הועתק מיצירתו המקורית של גואטה. המחזה "מקסי ואני" הוצג בתיאטרון בית לסין ובמקומות נוספים ברחבי הארץ וזכה לשבחים רבים.

התובע טען, כי לא מדובר בהעתקה מילולית שלמה וגורפת אלא במעשה פלגיאט, שחלקו גלוי וחלקו מוסווה, שבמסגרתו ניטלו חלקים מהותיים מהמחזה 'אדמונטון' והוטמעו, תוך שינויים כאלה ואחרים, ב'מקסי ואני'. לטענת התובע היה מדובר בהעתקה של התימה, השלד, ומרכיבי היסוד הדרמטיים, הרצף העלילתי, הדמויות והפונקציות הדרמטיות של הדמויות, מארג הקונפליקטים והעתקת טקסטואלית של דברים שהדמויות אומרות זו לזו ב'אדמונטון' שהוטמעו ב'מקסי ואני'. 

בית המשפט שמע עדים מומחים בנושא, ולאחר שקיים דיון בטענותיו של התובע, פסק כי אין לייחס למיטלפונקט העתקה או פלגיאט בכל הנוגע לתימה המרכזית של תרמית הנדל"ן העומדת בבסיס שני המחזות, או לשימוש בטכניקה של הצגה בתוך הצגה או סרט בתוך הצגה,שעומדת במרכז שני המחזות. בית המשפט קבע כי האלמנטים שקיים דמיון ביניהם אינם פרי יצירתו הבלעדית של התובע. כן נקבע כי הגם שקיימת הצדקה להגן על הדרך שבה ביטא היוצר את מחשבותיו באמצעות יצירתו, הרי שאין הצדקה להגן על עצם "הרעיון" העומד בבסיס אותה יצירה אשר פתוח לשימוש הכלל ומשנקבע שאין העתקה של צורת הביטוי של הרעיון – הרי שהתובענה נדחתה ובית המשפט אף מחייב את התובע לשלם למיטלפונקט סך של 10,000 ₪ בגין הפגיעה בשמו הטוב.

מקרה נוסף דומה נדון לפני מספר שנים בנוגע לסרט "הכלה הסורית" באותו מקרה טען התובע כי חלקים מהסרט הידוע "הכלה הסורית", הועתקו מתסריטים שנכתבו על ידו ונמסרו באמצעות אדם אחר לידי נתבעים.

בית המשפט ערך השוואה בין התסריטים וקבע כי הגם שתסריטים לכשעצמם מהווים יצירה ספרותית או דרמטית וזכאים להגנת חוק זכות יוצרים, הרי שלא הוכחה העתקה של התסריט נושא התביעה.  כך נקבע כי מדובר בתסריטים שונים וקווי עלילה ודמויות שונות, וככל שקיימים קווי דמיון קלים ביניהם הרי שהם נובעים מחפיפה חלקית במיקום התרחשות העלילה, בתרבות המיוחסת לדמויות ובז'אנר היצירה (דרמה משפחתית) אולם קווי דמיון אלה אינם ייחודים ואין בהם כדי להעיד על מעשה העתקה, ועל כן דחה את התובענה גם במקרה זה.

בפרשה דומה אחרת נדונו זכויותיו של בימאי בהצגה "עוץ לי גוץ לי". באותו מקרה הועלתה בתאטרון "הקאמרי" הפקה חדשה של ההצגה "עוץ לי גוץ לי" והתובע, ששימש  כבימאי ההצגה המקורית טען כי הוא בעל זכויות בימוי גם בהפקה החדשה. בית המשפט קבע כי יש לאזן בין השאיפה לעודד יצירה באמצעות הגנת זכות היוצרים מחד, לבין הרצון למנוע את הגבלת היצירה של יוצרים עתידיים, וכי חופש היצירה והבימוי מחייב להגביל את זכות היוצרים בגין עבודת הבימוי כך שזכות זו תפקע עם רדת ההצגה מהבמה, ולא תוסיף להשתרע על הפקות מאוחרות בבימוי חדש, אלא אם הוסכם אחרת באופן מפורש. באותו מקרה נדחתה טענתו של התובע ונקבע כי הוא אינו בעל זכויות בימוי בהצגה החדשה.

יצוין כי תוצאתם של המקרים שפורטו לעיל שונה מתוצאותיו של פסק הדין שניתן בעניין העתקת המחזה "שורת המקהלה" בשנות ה- 80. באותו מקרה, נטען כי המחזה "שורת המקהלה- chorus line " הועתק וזכויות היוצרים שבו הופרו וזאת על דרך העלאת המחזה "חיידק במה". בשונה מהמקרים שצוינו לעיל קבע בית המשפט כי באותו מקרה אמנם הוכחה העתקה של המחזה והפרת זכות יוצרים. בית המשפט קבע באותו מקרה כי השאלה, אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק, לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מהיצירה המוגנת, היא שאלה של עובדה ושל דרגה, והתשובה לה צריכה להינתן לא על סמך השוואה מיכאנית של מילים או של שורות ביצירות הנדונות אלא לפי התרשמות השופט מהיצירות בכללותן.

כך נפסק גם בתובענה שהוגשה בשנות ה- 70 בנוגע לפזמונים שבמחזמר "קזבלן", שעה שנקבע באותו מקרה כי זכויות היוצרים של הפזמונאי דן אלמגור בחלק מהפזמונים שחוברו על ידו למחזמר קזבלן, אמנם הופרו על ידי הנתבעים, וזאת על דרך העתקתם של חלקים ממשיים ומהותיים מהם.

מעניין היה לראות מה היה מחליט בית המשפט לו היו מוצגים לפתחו מקרים אלה כיום, והאם היה מעלה על נס את זכות היוצרים הנתונה ליוצר או שהיה נותן את הבמה לעקרון חופש הביטוי.