קרוון ותומרקין – על גדולי האומנים ונחישותם לשמור על יצירתם

באמצע אוגוסט התבשרנו על מותו של האומן יגאל תומרקין ז"ל, ולפני כשלושה חודשים התבשרנו על מותו של האומן דני קרוון ז"ל. רבות נכתב אודות אישיותם הייחודית של אומנים אלה, על יצירותיהם הרבות שהפכו לנכסי צאן ברזל של מדינתנו, ועל פרסי ישראל שחולקו להם. אבל לא רבים יודעים כי לא מדובר רק ביוצרים בעלי שם מהבחינה האומנותית-התרבותית, אלא גם ביוצרים שהכירו בזכויותיהם המשפטיות, שמרו על זכויות היוצרים שלהם ביצירותיהם, והכירו בחשיבות של שמירה על יצירותיהם לשם הנחלת היצירות לדורות הבאים.

איך הם עשו זאת? הן תומרקין ז"ל והן קרוון ז"ל פעלו לשמירת זכויותיהם המוסריות – זכות שמבטיחה להם כי לא תעשה כל פעולה פוגענית ביצירתם.

אז מה זו זכות יוצרים מוסרית?
חוק זכות יוצרים קובע כי ליוצר קיימת זכות מוסרית ביצירתו באופן שהיוצר זכאי כי "שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין". בנוסף החוק קובע כי יוצר זכאי ש"לא יוטל פגם ביצירתו….ולא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר."

ואומנם, הן יגאל תומרקין ז"ל והן דני קרוון ז"ל ניהלו הליכים משפטיים על מנת למנוע עשיית פעולה פוגענית ביצירותיהם.

כך, בשנת 1997 הגיש תומרקין ז"ל תביעה נגד עיריית קריית ים אשר הזמינה ממנו שלושה פסלים סביבתיים לשם הצבתם בקריית ים, פסלים המכונים "קיר ויבראציות ושעון שמש" , "קיר" ו- "היום והלילה". בשלב מסוים, הפסל המכונה  "קיר ויברציות ושעון השמש" הושמד על ידי העירייה ובמקומו הוצב פסל אחר, ושני הפסלים האחרים הוזנחו ולא טופלו. תומרקין ז"ל דרש את בנייתו מחדש של הפסל שנהרס ואת שימורם ותחזוקתם של הפסלים הנוספים שייצר. בית המשפט פיצה את תומרקין ז"ל  בסך של 280,000 ₪ בגין הזנחת פסליו והשמדתו של אחר מהם (אולם לא הורה על בניה מחדש של הפסל שנהרס) . בהחלטה זו הכיר בית המשפט בכך שאין להזניח פסל שיצר אומן עבור עירייה.

כמה שנים לאחר מכן, בשנת 2007, הגיש קרוון ז"ל תביעה נגד עיריית תל אביב ובה דרש לשמור על פסל סביבתי שיצר מפני וונדליזם או לחלופין להרוס אותו (!). תביעתו עסקה בפסל הסביבתי "כיכר לבנה" אשר נמצא בלב פארק אדית וולפסון שבין תל אביב לגבעתיים. פסל סביבתי זה בנוי על דרך קומפוזיציה של צורות הנדסיות הכוללות מדרגות, בריכה רבועה, כיפה חצויה ובתוכה שתול עץ זית, מגדל תצפית שבתוכו מנגנים פעמוני רוח, ו"בקעה" בצורת כיפה קעורה – והוא הפך להיות אהוב במיוחד על חובבי סקייטבורד וספורטאי אקסטרים שלא הקפידו על ניקיונו ואף השחירו את צבעו.

בתביעתו טען קרוון ז"ל כי העירייה לא מקפידה לשמור על ניקיונה של יצירתו "כיכר לבנה" ותחת צבע הבטון הלבן שאפיין אותה הובלטו ציורי גראפיטי שנעשו עליה עד כי כמעט הפכה הכיכר הלבנה לשחורה. קרוון ז"ל הגיש תביעה, באמצעות עו"ד אלי זהר ז"ל וכותבת מאמר זה, שבה דרש מהעירייה להרוס את הכיכר הלבנה וטען כי מוטב היה שיצירה זו כלל לא היתה באה לעולם ולו היה ידוע לו כי כך יזלזלו ביצירתו – הרי שכלל לא היה יוצר אותה. התביעה עוררה ביקורת ציבורית אשר הובילה לסיום המחלוקת בהסדר בו העירייה התחייבה לדאוג לניקיונה של הכיכר הלבנה באמצעות הצבת שומר במגדל התצפית.

לכן, חשוב לזכור לא רק את פועלם האומנותי-תרבותי של דני קרוון ז"ל ויגאל תומרקין ז"ל עתירי המוניטין, אלא גם את תרומתם המשפטית למודעות של יוצרים לשמירה על זכויותיהם המוסריות.